שכחה מבורכת

[יעל]

אברהם ואסתר טסים מברוקלין לאוסטרליה לרגל יום נישואיהם הארבעים, כשלפתע מפציע קולו של
הטייס ברמקולים:
"נוסעים יקרים, אחד מהמנועים שלנו הפסיק לעבוד. למזלנו, זה קרה מעל אי קטן, כך שאני מאמין שאנחנו נינצל. אך, מאחר ואי זה אינו מסומן במפה, יש חשש שלא ימצאו אותנו לעולם".
הם נוחתים בשלום על האי ואברהם פונה לאסתר:
"תגידי, שילמת לרבי על הכיסאות שלנו בבית הכנסת?".
"לא הספקתי", עונה אסתר.
"ואת התרומה לקרן היהודית שלחת?".
"אויש, אברהם", היא עונה בבושה,"שמתי במעטפה, אך עדיין לא שלחתי!".
"ואת התרומה שהבטחנו לבניית האגף החדש בבית הכנסת נתת?"
"אני כל כך מצטערת, יקירי, זה פשוט פרח מזכרוני, עם כל ההכנות לנסיעה!".
אברהם נותן לאשתו את הנשיקה הכי גדולה מזה ארבעים שנה.
המומה, היא מסתכלת עליו ושואלת: "אחרי כל זה, למה אתה מנשק אותי, אברהם?".
הוא עונה: "כי הם ימצאו אותנו, אסתר, הם ימצאו אותנו!!!".

[בתיה]

אני מקווה שבינתיים כבר מצאו אותם